גמרא
פירוש
וְלוֹקְמַהּ בְּגַזְלָן.
מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא מָכַר לוֹ פָּרָה מָכַר לוֹ טַלִּית אדְּדַוְקָא מָכַר דְּהָוֵה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת אֲבָל לֹא מָכַר דְּהָדְרָא לֵיהּ לָא תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי מָכַר.
וְסֵיפָא נָמֵי נְהִי דְּמִיָּיאַשׁ מִגּוּפַיהּ מִדְּמֶיהָ מִי מִיָּיאַשׁ לָא צְרִיכָא בדְּמִית גַּזְלָן דִּתְנַן גהַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם פְּטוּרִים מִלְּשַׁלֵּם.
וְלוֹקְמַהּ בְּיוֹרֵשׁ.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דרְשׁוּת יוֹרֵשׁ לָאו כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת יוֹרֵשׁ כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
וְעוֹד קַשְׁיָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי מִפְּנֵי שֶׁאַחְרָיוּתוֹ עָלָיו וְאֵין אַחְרָיוּתוֹ עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת לוֹ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לוֹ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
אֶלָּא כִּדְרָבִין בַּר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר רָבִין בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ.
וְדַוְקָא בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אֲבָל פָּרָה וְטַלִּית לָא מִיבַּעְיָאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ושואלים: אם כדברי רב ששת, ברייתא זו עוסקת בנגזל שאינו יכול להעיד לטובת המחזיק בקרקעו, מדוע להעמיד זאת במי שמכר לו הגזלן את הקרקע? ולוקמה [ושיעמיד אותה] התנא בגזלן עצמו, שאין הנגזל רשאי להעיד עליה לטובתו, משום שיש לו נגיעה בדבר, שסבור שיוכל להוציא ממנו את הקרקע! ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות את הסוף]: מכר לו פרה, מכר לו טלית — מעיד לו עליה, ששם מדובר דוקא בגזלן שמכר, דהוה ליה [שהרי הוא, שיש בכך] גם יאוש בעלים בגזילה, וגם שינוי רשות, ואז איבד הנגזל את זכותו לגוף החפץ הגזול, וממילא אין לו נגיעה בדבר, ויכול להעיד לטובת הקונה. אבל אם לא מכר, ואין כאן שינוי רשות, דהדרא ליה [שחוזרת אליו] הגזילה — לא רשאי להעיד עליה לטובת הגזלן, שהרי הוא עדיין נוגע בדבר, שרצונו שיהא החפץ ביד הגזלן ויוכל אחר כך להוציא ממנו. משום כך תנא רישא נמי [שנה בראש גם כן] במקרה שמכר. ומקשים: וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה, מדמיה מי מייאש [ובסוף גם כן, שהעמדנו ביאוש ושינוי רשות, אם אמנם שהתייאש מגופו של החפץ, מדמיו האם מתייאש]? שאף שעל ידי יאוש ושינוי רשות איבד את זכותו לחפץ, הרי זה לענין הזכות על גוף החפץ, אבל לא לענין התביעה לדמיו, ונמצא שיש לו עדיין נגיעה בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דמית [שמת] הגזלן, ואז אינו יכול לתבוע אף את דמי הגזילה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגוזל ומאכיל את בניו, וכן אם הניח לפניהם בירושה — פטורים הבנים מלשלם. וכיון שכך נמצא שאין לנגזל כל זכות עוד על החפץ, ויכול להעיד לטובת הקונה. ושואלים: אם כך הוא, ולשיטת רב ששת בהכרח מדובר כאן בגזלן שמת, מדוע העמיד התנא מקרה בו מכר הגזלן את הגזילה לאדם אחר? ולוקמה [ושיעמיד אותה, את כל הברייתא] ביורש מן הגזלן בעצמו, שאם הוריש לו קרקע, שלעולם חוזרת לבעליה — אין הנגזל מעיד עליה לטובתו, מפני שאז יכול להוציא מידו. ואם היה זה חפץ — יכול להעיד לטובתו, משום שממילא לא יוכל לדרוש ממנו דבר! ומעירים: הניחא למאן דאמר [אמנם זה נוח לשיטת מי שאומר] שרשות יורש לאו [לא] רשות לוקח דמי [נחשבת] שהיורש נחשב כהמשכו של המוריש ולא כקונה — שפיר [יפה], מפני שהחפץ נחשב כאילו נשאר ברשות הגזלן, וחייב היורש להחזירו לנגזל. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שרשות יורש כרשות לוקח דמי [נחשבת], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי, כאמור, ניתן להעמיד את הדברים במקרה פשוט של גזלן שמת והוריש את הגזילה לבניו! ועוד קשיא ליה [היה קשה לו] לאביי על עיקר פירושו של רב ששת, שברייתא זו עוסקת בגזילה, וקושי זה בא מצד הנימוק שנותנת הברייתא לדין זה: וכי טעם ההבדל בין שני המקרים בברייתא הוא מפני שאחריותו עליו ואין אחריותו עליו? הרי מפני שהיא (הגזילה) חוזרת לו לנגזל ואינה חוזרת לו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא יש לדחות את דברי רב ששת, ולפרש את הברייתא כמו שאמר רבין בר שמואל, שאמר רבין בר שמואל משמיה [משמו] של שמואל: המוכר שדה לחבירו, ואף שלא באחריות — בכל זאת אין המוכר מעיד לו לטובת הקונה עליה, אם בא אדם אחד וטוען לבעלות עליה. ואף שלא יצטרך לפצות אותו אם יזכה בה האחר, מכל מקום יש לו נגיעה בדבר, מפני שמעמידה בפני בעל חובו, שאם השדה נשארת ביד הקונה — יכול בעל חובו של המוכר לגבות ממנו. וממשיכה הברייתא ומוסיפה כי דין זה הוא דוקא בבית או שדה מפני שמעמידם בפני בעל חובו שיכול לגבות מהם, אבל פרה וטלית, לא מיבעיא [נצרכה לומר]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush